שילוב בני-הברית הבלתי סבירים ביותר התאפשר בזכות התמקדות בצרכיהן הלאומיים של מדינות האזור. האינטרס העליון של אותם מנהיגים סוניים מתונים נותר קבוע; אולם הדרך לממש אותו התהפכה על פיה: התקרבות לישראל במקום התעמרות בישראל
אור יששכר, ראש מחלקת המחקר
טיסה LY971 שהמריאה ביום שני ה-31 באוגוסט 2020 הייתה במובנים רבים הכול מלבד עוד טיסה מסחרית רגילה בדרכה ליעד נוסף במזרח התיכון. באופן מסורתי, קמפיין מקסימום הלחץ של העולם הערבי נגד ישראל תוכנן לא רק כדי לערער את עצם קיומה באמצעים צבאיים, אלא לפורר את הלגיטימיות שלה באמצעים דיפלומטיים – לאסור על אזרחים ישראליים כניסה לטריטוריות ערביות, לאסור טיסה על חברות תעופה שטסות לתל אביב וממנה מעל המרחב האווירי שלהן, שלא לדבר על נחיתה בשדות התעופה שלהן, ואף להתייחס לישראל כאל "הישות הציונית" במקום בשמה.
באופן עמוק הרבה יותר מאשר אי הסכמה טכנית כלשהי לגבי סעיפי מדיניות או הסדרים טריטוריאליים כאלה או אחרים, העולם הערבי הבהיר היטב את מה שבוטא באופן המיטבי ב"שלושת הלאווים" הידועים לשמצה של ועידת ח'רטום משנת 1967: "לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למו"מ עם ישראל". למרות קיום מגעים מתחת לרדאר מפעם לפעם, העולם הערבי פעל תחת ההנחה שסדקים כלשהם בחומה בצורה זו עלולים להיחשב כהכרה דה פקטו במדינה הנחשבת לסדין אדום.
אך באותו יום, סדין אדום זה הפך לשטיח אדום. על סיפונה של טיסת בכורה זו מתל אביב לאבו דאבי היו ראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב רוברט או'בריאן והיועץ הבכיר ג'ארד קושנר, שטסו לשם כדי לפגוש את עמיתיהם האמירתים בטיסה שעברה מעל המרחב האווירי של ערב הסעודית על מטוס של אל-על במטרה לגבש הסכם שלום. שני הצדדים היללו את אותו "שלום היסטורי" בין ארצות ערב לישראל, הראשון מסוגו זה רבע מאה; איחוד האמירויות הערביות מארח היום בידיים פתוחות אלפי תיירים ישראלים, כולל אנשי עסקים בכנס ה-GITEX בשנה שעברה כמו גם ב-EXPO Dubai השנה, וההשקעות ההדדיות כבר מוערכות ב-10 מיליארד דולר לפחות. היום לא מדובר בטיסה בודדת, אלא ברבבות טיסות בשבוע בין ישראל לאמירויות, השקת קו של Gulf Air בין ישראל לבחריין, וצפי למספר טיסות שבועיות ישירות למרוקו.
באופן חסר תקדים, מנהיגים ערביים ברכו את הצעד, והליגה הערבית אף דחתה את הצעת ההחלטה של הרשות הפלשתינית לגנות אותו, תרחיש שלא ניתן היה להעלות על הדעת קודם לכן; יש לזכור ש-40 שנה לפני כן, גינתה הליגה את מצרים והשעתה את חברותה בליגה לעשר שנים תמימות על המעשה השערורייתי שעשתה – שלום עם ישראל.
ניתן לראות באנקדוטה זו אות המבשר תהליך חסר תקדים של התארגנותם מחדש של צירי הכוח הממוסדים במזרח התיכון. בשנים האחרונות עוברת על אסטרטגיית הביטחון המסורתית של ארצות סוניות מתונות תזוזה גיאופוליטית טקטונית, שבה קשריהן עם ישראל מהווים רק רכיב אחד מני רבים. שינויי תצורה אלה המאתגרים את הסטטוס קוו משקפים היווצרות של שלושה צירים אזוריים חדשים: איראן וארגוני הפרוקסי שלה; טורקיה, האחים המוסלמים ותנועות מוסלמיות קיצוניות אחרות; ובאופן חסר תקדים, הציר של ישראל והמדינות הסוניות המתונות לצד ארה"ב.
חידוש זה, נורמליזציה ישראלית-ערבית כבסיס לרגיעה בעלת תועלת הדדית, הוא תוצאה של חיתוך בין שלוש התפתחויות גיאופוליטיות משמעותיות: השאיפות של איראן להגמוניה אזורית ותוכנית הגרעין שלה; אי יציבות פנימית ואף הפיכות אסלאמיות קיצוניות במספר רב של מדינות ערביות, המכונות בטעות "האביב הערבי"; ונחישות עקשנית לצד אסטרטגיה שחורגת מהפרוטוקול מצד וושינגטון. תנאים אלה, ביחד, יצרו סערה מושלמת, שנוצלה על ידי תומכיה על מנת להוביל לתוצאה חסרת תקדים זו: ארבעה הסכמי נורמליזציה ישראליים-ערביים עד היום, קואליציה פומבית אנטי-איראנית כמו זו שבזמן פסגת ורשה, הסכמה שבשתיקה לרעיונות שבעבר נחשבו לשערורייתיים כגון תקיפות אוויריות ישראליות חוזרות ונשנות כנגד תשתיות איראניות צבאיות בסוריה, לצד התעלמות מוחלטת – מלבד מס שפתיים – מהבעיה הפלסטינית.
גישה שוברת מוסכמות זו מהווה ניגוד קוטבי לדעה הרווחת השלטת, שדרשה עד היום טיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני באמצעות סדרת דרישות שישראל לא יכלה לקבל, כתנאי מוקדם לנורמליזציה ולשיתוף פעולה. לאחר תקופה שבה שלט הפרוטוקול – שהותווה על ידי יוזמת השלום הערבית ב-2002, הצהרות האיחוד האירופי ועוד – התחילו מנהיגי מדינות ערב להראות גמישות שומטת לסת כלפי מה שקודם נחשבו לעקרונות שורשיים וחסרי פשרות. על רקע הלמות תופי המלחמה, כשכוחות איראנים ניצבים על מפתן ביתם ושליחי הפרוקסי שלה צצים ופורחים בתוך הטריטוריות שלהם, החליטו המנהיגים לאפסן את הפרוטוקול ולשים בראש סדר העדיפויות את האינטרסים הלאומיים שלהם, תוך הימור רציני על היוקרה והמוניטין שלהם. בתוך כך, בפורומים בינלאומיים סבוכים ומוטים המשיכו להעביר החלטה אחר החלטה כנגד ישראל, בין אם בעצרת הכללית של האו"ם, במועצת זכויות האדם או בארגון הבריאות העולמי, חוזרים כניגון על פרדיגמות מיושנות שאבד עליהן הכלח, במנותק לחלוטין מהמציאות המשתנה בשטח.
שילוב של אתגרים משותפים עם גישה ישירה ופרגמטית הוביל מנהיגים ערבים ישראלים ואמריקנים ליישר קו באופן שמעולם לא נראה. ישראל עברה כך ממי שנראית כישות המנודה של האזור, מבודדת ומאוימת, שעיר לעזאזל פוליטי לבעיותיו הרבות של העולם הערבי, לשותפה עיקרית בהתמודדות עם סוגיות חשובות של ביטחון וכלכלה. מנקודת מבט ישראלית, מציאות חדשה זו יכולה לשמש גם מנוף מול הרשות הפלשתינית, שיוביל מולה לפשרה עדיפה מבחינת ישראל.
אם כן, העיקרון המנחה של הסכמי אברהם הוא ששלום בר-קיימא ניתן להשיג במזרח התיכון אך ורק כאשר עוצמה ואינטרסים נפגשים. מדינות ערב לא רק השלימו עם עוצמתה הצבאית המקרינה של ישראל, השמינית בעולם, אלא גם ראו עין בעין יחד איתה את האיומים הביטחוניים, ואף ההישרדותיים על שלום האזור ועל שלומם שלהם. הדבר נעשה תוך הפגנת רצון טוב, אך נטעה אם נחשוב שמי מהצדדים למהלך זה פעל אך ורק מתוך רצון טוב.
התפתחות אסטרטגית דרמטית שכזו שופכת גם אור רחב יותר על דעות רווחות לגבי יחסים בינלאומיים, כמו גם מחייבת חשיבה ביקורתית כלפי מושגים שלעיתים נוטים לזלזל בערכם בצעדה של היום לכיוון הגלובליזציה: דת, שבט, אינטרס לאומי ועוצמה.
המציאות הקשה משבשת את הסטטוס קוו
היועץ לביטחון לאומי לשעבר של ארה"ב, בן רודס, שתואר פעם כ"מכתיב מדיניות החוץ של אובמה", התבטא בהצהרתו המפורסמת: "הנשיא אובמה שם לו למטרה לשחוט פרות קדושות". ואכן, גאוותו של אובמה ב"דחיית ספר המשחקים של וושינגטון" לאו דווקא חורגת מהאמת: בניסיון לחזור ולכונן יחסים עם רוסיה, בהשקה המחודשת של היחסים עם קובה, ובנקודת המבט ההוליסטית יותר באשר לסחר החופשי בין ארה"ב, אסיה ומדינות אמריקה, ממשלו הציג נכונות לחשוב מחוץ לקופסה ולאתגר פרדיגמות ישנות.
ואולם זאת לא ניתן לומר לגבי גישתו למקומה של ישראל במזרח התיכון. ממשלו של אובמה הבהיר באופן מפורש שהוא רואה בדעה הרווחת השלטת "פתרון יחיד" לסכסוך, ואף החשיב בתור "מציאות קשה" את ההנחה הבלעדית שהסכם שלום ישראלי-פלסטיני הוא תנאי מוקדם לנורמליזציה ישראלית-ערבית – בדיוק בהתאם לפרדיגמה הקיימת. בכך הממשל מיסד למעשה את הסטטוס-קוו בן עשרות השנים שבמסגרתו מנהיגים ערביים הפיקו רווח מהמשאבים הרבים ומהמינוף הדיפלומטי והפוליטי המשמעותי שפרדיגמה זו העניקה להם, כדי לבסס את מעמדם ולהחזיר את המזרח התיכון לראש סדר העדיפויות הבינלאומי.
ראשית, רוב אוטומטי למעשה במסדרונות הכוח הבינלאומיים שממנו נהנו הליגה הערבית והמדינות הבלתי מזדהות הוביל, למשל, לרוב אסטרונומי של 86% בהחלטות העצרת הכללית של האו"ם המתמקדות במדינה מסוימת לשים למטרה את ישראל. שנית, משברים כגון אמברגו הנפט של מדינות אופ"ק בשנת 1973, בעקבות החלטת ממשל ניקסון לגבות את ישראל במלחמת יום כיפור, הדגישו את תלותו הכבדה של המערב בנפט גולמי. בשילוב כל אלה, מינוף זה לא רק הפך את ישראל לאשמה אידיאלית – יציבות פנימית במדינות ערב באמצעות איחוד הציבור נגד אויב משותף – הוא גם תרם רבות להפצה נרחבת של דעות יצוקות באשר לאזור ולמקומה של ישראל בו.
ובכל זאת, אף שדוקטרינת אובמה אולי התקבלה בלב שלם על ידי העולם הערבי ב-2009, זה כבר לא היה המצב החל משנת 2011. בין אם המדובר באובדן העניין במזרח התיכון, או בהעברת המיקוד לאסיה ("Pivot to Asia"), או אולי באמונה חזקה מדי בדיפלומטיה, ממשלו של אובמה לא הצליח לספק לציר ישראל-סונים את מה שהם ראו כערבויות חד משמעיות לשרידות מול "המציאות הקשה" האמיתית – ובמיוחד, השאיפות האזוריות של איראן וההתקוממויות במדינות הערביות.
התקרבותו המחודשת של אובמה אל איראן, שהגיעה לשיאה בהסכם הגרעין (JCPOA) בשנת 2015, היוותה דגל אדום הן עבור ישראל והן עבור המנהיגים הערבים המתונים, שפירשו את ההסכם כמחוות פיוס והכלה של התנהגותה של איראן. תוך שהוא מתחייב למנוע מאיראן הגעה לנשק גרעיני ואף הטיל עליה סנקציות, הרקורד של ממשל אובמה הוביל את המדינות באזור לחשוד שיש פער בין הרטוריקה שלו למעשיו.
יעדו הגלוי של המשטר האיראני לחסל את מדינת ישראל לצד האסטרטגיה האזורית שלו "לייצא את המהפכה" באמצעות תמיכה צבאית באסד בסוריה, בחות'ים בתימן, במיליציות השיעיות בעיראק, בחיזבאללה בלבנון, בחמאס בעזה ובקבוצות התנגדות מקומיות בבחריין, קטאר, ערב הסעודית, אפגניסטן ומקומות אחרים, עוררו בישראל ובמדינות הסוניות חשש מפני השינויים המתחוללים במאזן הכוחות האזורי.
זהו אותו משטר איראני שמשרד החוץ של ארה"ב הגדיר בתור "מדינה תומכת טרור", ושעובר תהליך של התחמשות מחדש בטילים בליסטיים ארוכי טווח; אך ממש במקביל, הורה אובמה לעצור את "פרויקט קסנדרה" שמטרתו הייתה להעלים עין מרשת הסמים והטרור של ארגון החסות של איראן, החיזבאללה, במטרה לסגור את הסכם הגרעין. משטר עם היסטוריה ארוכה של הפרת הסכמים, כמו האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), לא נחשב על ידי הישראלים והסונים כראוי לדיפלומטיה. מעבר לכך, ההסכם עצמו הכיל חורים רבים ותאריך תפוגה, וחשוב במיוחד, מדינות ספקניות באזור שיש להן עניין בדבר כמו ישראל והסונים הודרו מתהליך המשא ומתן.
כשאובמה הוציא מכלל אפשרות ערבויות לעמוד לצד מדינות סוניות במקרה של מלחמה עם איראן, הוא נימק זאת בהיעדר העצמאות האסטרטגית של מדינות אלה, מה שחייב התערבות אמריקאית צבאית. מצד שני, נסיך הכתר הסעודי, מחמד בן סלמאן, הטיל ספק ביכולתו של המשטר האיראני לשנות באמת את התנהגותו, תוך שבאותה נשימה, הוא מנחית פצצה בצורת הכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמולדת העם היהודי, דבר שאף מנהיג ערבי לא עשה בעבר, ואומר שליד ח'מינאי, היטלר עוד נראה טוב.
במקביל, כשמנהיגים ערביים ותיקים מופלים מהשלטון בזה אחר זה בעקבות ההתקוממויות הערביות בשנת 2011, התחילו מנהיגים אלה, זה לראשונה מאז הדה-קולוניזציה, לפתח חרדה אמיתית באשר לשרידות משטריהם. בפוליטיקה הפנימית שלהם, הדרישה להתפטרותם לוותה במעט מאוד עניין בנושאת האשמה הקבועה, ישראל. מצד שני, התנהגותה של וושינגטון הובילה לכך שמנהיגים אלה חשדו בהפקרות לגורלם ושהאינטרסים הביטחוניים שלהם לא מתקבלים כלל בהבנה. במקרה של מצרים, למשל, הנשיא מובארק היה לפי הדיווחים "מזועזע" משיחת הטלפון של הנשיא אובמה, שדרש ממנו להתפטר ולאפשר בחירות חופשיות לכל האזרחים – דבר שהוביל בסופו של דבר לעליית האחים המוסלמים לשלטון.
בשיא משבר זה, אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל, שהדגישה את העצמאות האסטרטגית שלה ואכיפה נחושה של הגנה עצמית, זכתה להערכה שקטה אך חזקה של מנהיגי המדינות הסוניות, בעיקר בכל הנוגע לאיראן. ראשית, ישראל הבהירה שהיא לא תאפשר לאיראן לאיים על מאזן הכוחות המידי שלה באמצעות הקמת תשתית צבאית בסוריה, ולפי הדיווחים היא ביצעה מאות תקיפות אוויריות – בניגוד לסירובו של אובמה לעמוד בקו האדום שהממשל שלו עצמו התווה לאחר השימוש של אסד בנשק כימי בח'וטה.
שנית, הדיווחים על מלחמת הצללים של ישראל נגד תוכנית הגרעין של איראן, שנעה החל מתולעת המחשב STUXNET ועד להתנקשות במדעני גרעין ופיצוצים מסתוריים במתקני גרעין. שלישית, הרטוריקה הפומבית של ראש הממשלה הישראלי נתניהו נגד איראן, שהגיעה לשיאה בנאום נגד הסכם הגרעין המתהווה מול מושב משותף של הקונגרס, תוך עקיפה של הבית הלבן במחיר סיכון היחסים המעורערים ממילא עם ממשל אובמה. ולבסוף, כפי שהרמטכ"ל הישראלי לשעבר דן חלוץ ניסח זאת, ישראל מעדיפה בתור שכנים דיקטטורים יציבים כגון אסד על פני החלופה הקיצונית או האנרכיסטית שמצפה לה בלכתם.
ישראל הייתה מודעת היטב לטינה שרחש העולם הסוני לפלסטינים, שהואשמו על ידם בכך שהם "מנציחים" את הסכסוך בסירובם לקבל הצעות נדיבות ובוחרים בדרך של טרור, תוך שהם מפיקים רווחים מהמימון הנדיב של השותפים הערביים שלהם. הרשות הפלסטינית ביד אחת מתחננת למדינות התורמות, ממדינות ערב ואירופה ועד ארה"ב, לתרומות לפני שתקרוס כלכלית; מאידך, המיליארדים הרבים שבכיריה מעלימים בשנה כוללים 1.2 מיליארד ש"ח למנגנון הטרור שמעניק קצבאות למחבלים ולמשפחותיהם ("Pay for Slay"), למעלה ממיליארד ש"ח בשנה לאש"ף שאין עליהם דיווח שקוף, למעלה מ-100 מיליון ש"ח על "ועדת הבחירות המרכזית" למרות שאלה לא התקיימו מזה 15 שנה, ועוד למעלה מ-300 מיליון ש"ח על "המועצה המחוקקת" שלה שלא התכנסה משך תקופה דומה, והרשימה עוד ארוכה.
אכן, הרשות קיבלה סיוע מהעולם שעקף מזמן את הסיוע שקיבלה מערב גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה; האחרונה קיבלה כ-14.5 מיליארד דולר במטבע של היום – הרשות כבר עקפה מזמן את ה-20, ולא נראה שההשוואה למצבה של גרמניה היום מחמיאה להישגיה. כל זאת גרם לדיפלומט סעודי להתמרמר, "עם הכסף שנתנו להם, הם היו יכולים לרצף את פלסטין בזהב."
הסטטוס קוו והנצחת הסכסוך מצד הפלסטינים פשוט לא ענה על דחיפות השעה. מתחת לרדאר, החלה להתרקם שותפות ישראלית-סונית חסרת תקדים, ובני הברית הבלתי סבירים ביותר מצאו את עצמם על אותה ספינה, מתמודדים עם איומים משותפים ומקבלים את אותה כתף קרה מארה"ב. האינטרס העיקרי של מנהיגים סוניים מתונים אלה – שרידות פוליטית – לא השתנה; ואולם הדרך לממש אותה, התהפכה. במקום לשמר את שלטונם דרך התעמרות בישראל, הם עושים זאת דרך התקרבות לישראל.
דוקטרינת טראמפ במזרח התיכון: מדעה רווחת לשבירת מוסכמות
אם ממשל אובמה התגאה במלחמתו בפרות קדושות, נראה היה שממשלו של טראמפ משתוקק לזרוק אותן מהחלון. ממשל זה שהגדיר את עצמו כממשל משבש נקט מה שמכונה "ריאליזם בעל עקרונות" (Principled Realism) כחלק מרכזי מאסטרטגיית הביטחון הלאומית ומדיניות החוץ שלו. הוא הבין שכדי להיחלץ מהמשבר, לא מספיק לעבוד לפי הספר – נהפוך הוא, יש לכתוב אותו מחדש. את הדברים הבאים אפשר לתאר כעקרונות מפתח של "דוקטרינת טראמפ" המעדיפה אינטרסים על פני אידיאלים; המדגישה ריבונות, דת ושבטיות במקום גלובליזציה; "שלום מתוך עוצמה " נוסח רייגן באמצעות השלמת דיפלומטיה בעזרת הרתעה ואילוץ צבאיים; ודיבור דוגרי במקום תקינות פוליטית.
ראשית, האסטרטגיה המזרח-תיכונית של טראמפ הייתה הנדוס לאחור של הצרכים והאינטרסים השורשיים של ההנהגות האזוריות, במקום אכיפה א-פריורי של תנאים אידאליים, או מה שכינה ג'ראד קושנר "להקשיב במקום להרצות". לגבי הסוגיה הישראלית-פלסטינית, למשל, הכרה במציאות הקיימת באמצעות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הייתה אחד הסמלים של חריגה זו מהדעה הרווחת. תוכנית השלום שלו הייתה תוצר של דיפלומטיה בדילוגים של צוות המזרח התיכון של הממשל; אם, למשל, ירדן הזהירה באופן פומבי מפני הפעלת ריבונות ישראלית בחלקים של יהודה ושומרון בגדה המערבית, הדליפו נציגי המשטר הירדני בחשאי שהם מעדיפים נוכחות ישראלית שם במקום תרחיש מפחיד של בסיס פלסטיני-איראני בחזית המערבית. המנהיגים הערבים אימצו בפומבי את התוכנית, ואף הגיעו לטקס הצגתה בבית הלבן.
הממשל הראה גישה זהה גם בכל הנוגע לאיראן. גישתו של אובמה תסכלה את מנהיגי המפרץ הערבים מאחורי הקלעים, למשל, לאחר הערותיו בפסגת הביטחון בריאד, כשקידם בברכה את תפקידה הפוטנציאלי העתידי של איראן כ"שחקנית אזורית אחראית ושוחרת שלום". הוא גם ניצל את ההזדמנות כדי לבקר את אי יכולתו של העולם הסוני לעמוד ב"מדדים אוניברסליים של זכויות אדם", דבר שנראה כניסיון לכפות ערכים דמוקרטיים על משטרים ללא כל מסורת כזו. בניגוד לכל אלה, המוזיקה שהשמיע הנשיא טראמפ בהגיעו לריאד נשמעה מרגיעה יותר, בקוראו לבודד את המשטר האיראני ולהכיר באחריותו של האזור להחליט בעצמו על גורלו.
הרכיב הדתי והשבטי מרכזי גם לתקשורת עם אזור שמרני מאוד, בית לכמה מהאתרים הקדושים החשובים ביותר בעולם. הממשל לא רק העניק את השם "הסכמי אברהם" להסכמי השלום ההיסטוריים, תוך הדגשת ההתחייבות לאחדות בין-דתית, אנשיו והנשיא בראשם גם ציינו במיוחד את העובדה שאזרחים מוסלמיים יוכלו מעתה להגיע למסגד אל-אקצא בירושלים. מכיוון שבבית הכנסת העתיק, הנעול בדרך כלל, של העיר מנאמה לא היה ספר תורה, העניק קושנר מגילת ספר תורה למלך בחריין בהגיעו לעיר לקראת פסגת השלום הכלכלי. באותו בית כנסת קושנר, השגריר פרידמן והיהודים הישראלים והאמריקאים האחרים פתחו את שעריו וערכו תפילה משותפת. טקס ההשקה של נציגות מרכז הסחורות של דובאי בבניין בורסת ניירות הערך ברמת גן כלל התקנת מזוזה על משקוף דלתה. בניגוד לאובמה שהדגיש את חשדו כלפי נושא השבטיות, צעדים אלה של ממשל טראמפ משקפים את אי היכולת להפריד רכיב זה כשמטפלים במחלוקות שיש להן בסיס דתי.
לבסוף, החלטתו של ממשל טראמפ להשלים את הדיפלומטיה בהרתעה ואילוץ צבאיים הומחשה בגישתו התוקפנית כלפי איראן. חיסול מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני בעקבות ההתקפה על שגרירות ארה"ב בבגדאד שיגרה איתות חזק לעבר איראן, וסימנה את ההיפך הגמור מסירובו של אובמה להרוס בהתקפה אווירית כטב"מ אמריקני שנחת באיראן בשל כשל טכני והכיל טכנולוגיה רגישה במיוחד. אובמה העדיף לשגר לאיראן בקשה פורמלית להחזיר לה את המטוס, בקשה שהושבה ריקם.
על רקע זה, התעקשותו של נתניהו על כך שבמזרח התיכון החזק שורד, העידה על הכרה בעובדה שבאזור זה הריבונות והשרידות תלויות בעוצמה וביוקרה, ולאו דווקא בהחלטות באו"ם. שילוב כל הרכיבים לעיל העניק לטראמפ את הפרס היוקרתי ביותר – אמון מצד מדינות האזור. בעוד שממשלו של אובמה שינה כיוון לעבר אסיה, תחת שלטון טראמפ, המזרח התיכון שינה כיוון לעבר אמריקה.
בדלן? משטר טראמפ הוביל את האזור תחת קואליציה של שותפות
בשנים עברו, הסירוב לאתגר את הפרדיגמה, האוריינטציה הגלובליסטית והטרמינולוגיה הרלטיביסטית תורגמו כאיום רציני על הביטחון הלאומי של הציר הישראלי-סוני שנוצר זה עתה. ממשל טראמפ, ששילב עצמאות אנרגטית אמריקאית עם שורשיות, נקט אסטרטגיה של שבירת מוסכמות וזכה במנוף אמריקאי כלפי העולם הערבי.
ממשל טראמפ, שתואר לעתים קרובות בטעות כבדלן, העדיף להוביל את המשטרים האזוריים לקואליציה של מדינות מזדהות ובעלות אינטרסים משותפים בתמיכת ארה"ב, במידה רבה מאוד כמו מערכת המוקד והצלעות (hub-and-spokes) של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בדרום אסיה, או כמו נאט"ו באירופה. בניגוד לפורומים הבינלאומיים, האינטרסים הלאומיים של מנהיגים אלה הפכו עכשיו להיות במרכז הבמה, עובדה שהם מינפו גם כדי לקצור תמיכה ציבורית בבית.
אסטרטגיה לאומית זו, בעלת אוריינטציה של ריבונות, נובעת ישירות מהמורשת השמרנית. בשילוב עם הרכיבים המקומיים, הדתיים והשבטיים החזקים שהיא מדגישה, כמו גם לקיחת אחריות אישית, היא מהווה אנטי-תזה לגישה הגלובליסטית המסתמכת על פיוס והכלה ושהובילה גם להסכם הגרעין. הצלחתה של פרדיגמה שוברת כללים זו עשויה אמנם להבהיל את המחנה המאמין בגלובליזם, משום שהיא נראית כאיום רציני על המשכיותו. אך אם מה שנחשב בסופו של דבר הן התוצאות, ולא ערבויות על הנייר, שחזור הצלחה כזו במקומות אחרים – לאור מה שהושג באזור כמו המזרח התיכון שנחשב זמן רב כחסר סיכוי – יהיה חיוני לתכנון אסטרטגי של כל תסבוכת ביטחונית עתידית.